body count

יום רביעי, 17 במרץ 2010

נגד הזרם


חוזר מהשקה מרובעת. כמו מנטרה, תפילה או מצעד צבאי

אשר צועד באוניסון. זו פרקטיקה ניורוטית.

שהפכה לטקס, מוסד חברתי המשכך חרדה.

הקראה של שירת פאתוס, מרגשת, מגרשת.

צריך לדחות את האי-אמון, את החיבור הבלתי אמצעי החד-ממדי.

דרוש מאמץ. מאמץ עדין, משחרר ומשעתק את הקונפליקט מצד שני.


במסדה מקריאים שירה ערבית,רומנטית,חילונית, אנטי-ציונית.

ובחוץ גשום.

עולה בחניתה, אינטרנאציונאל , בואך האוניברסיטה.

המים נוזלים, המים יורדים,המים אוזלים. אני עולה כנגד הזרם.


מעשה הריקלייטי, גלגלי המכונית מחליקים ובכוח הבערה מתגברים

על כוחות אחרים , זה של המשיכה, וזה של הידרו-כוח.

אז מה הוא אותו כוח שבאמצעותו מתחברים למקומות ,לאחרים,

ומצד שני רוצים לא יכולים לשאת עוד ועוזבים אותם.




ילד מיופים, ומאידך סולד מהטוטאליות שלהם.

לא הגטו של מסדה ולא הקסרקטין של המעונות האוניברסיטה,

וגם לא מושבות עונשין אחרות שאני נוכח בהם.