צפת-מוקדש גם לשכונת גאולה בחיפה

זו היא העיירה היהודית,
ישוב ישן חוזר שנית.
היש והאין למראית עין.

באזורים הארוגנים,
בהם יוצאים כמו פוטו-גנים.
סמטאות מתקרזלות כמו פאות,
אל בתי קבורה, להנכיח סוג אחר
של גבורה.

ואז שוב לעלות , בכדי להתנשם קלות,
מול מיצגי האומנות בתוך חורבות של מסגדים,
נאיביות של יחידים.

בחלונות הראווה, לומדים תורה וענווה,
לישיבה יש תג-מחיר, ובמקווה שיער ערווה ,
ולמקרה של שכחה , גם תקבלו חצי ברכה.

גוי של שבת לא יעשה לכם ביד,
יש אברכ"ים רכים.
תזזיתיים ולא שמחים .
ותקבלו גם קבלה ועל כך אסור לומר מילה.

זו היא לאות הרוח, מותר גם פלח מהתפוח,
רוצה ליפול אל לא יכול , למכור את נשמתי בזול.
לצייר את פני השטן בקול רם, לגנוח את תפילת הכוח.

1.
כאשר ניסיתי להירדם מצפייה ממושכת בטלביזיה בסופ"ש האחרון, המחשבות נתקעו לי בממד הפוליטי והטרידו את מנוחתי: כל העת חשבתי על הפוליטיקה המעגלית של האסון. האסון כעוד כלי לחלוקת משאבים מחדש. מהשוק אל החברה האזרחית, מהחברה האזרחית למדינה,בין הסקטור הציבורי. כמו בדיבורים על "כישלון במלחמת לבנון השנייה" והתקצוב החוזר של הצבא שבא בעקבותיו.כשלא יכולים לשנות לעתים מחכים למאורע הגדול, הטוטאלי. וכך קורה כי השיח אודות חלקות המשאבים מוצג כשיח של סדר עדיפויות במצב של חוסר. אך האסון תמיד משנה שיח זה, וכל כללי השיח כאילו מושהים לרגעים מספר, בכדי להטעין עצמם מחדש לצורך המשך ניהול משטר הקיום הנוכחי. כאילו הממד הדרמטי האווירונאוטי והסיקור נוסף "האח הגדול" של המדיה, כוננו את השריפה , כ"אסון לאומי" לצורך זה. הלאום הוא כמו הטבע, מיסטי ומיתולוגי. במצב של מבנה חברתי מקוטב עד כלות.

2.
כשהצלחתי סוף סוף להירדם, ראיתי בעיני רוחי תיאולוגיה ומיסטיקה: את שיח התפקחות אל מול מאורע מכונן, מעמד הרי סיני, קריעת ים סוף, יותר הסנה הבוער. האובססיה של האי-נוחות בלהצביע על הפושע ומאידך גיליוטינות מכל עבר. אל מול האחר הגדול של הטבע. לא החלוקות המעמדיות אלא דווקא החלוקות האתניות , קטלגו את הבלתי נתפס. משם כבר עלה השיח הימי בניימי , על המזוזות, כאשר הוא מתחרה בשיח מודרני-רציונאלי על חלוקת משאבים אשר כבר חשבתי עליו קודם. מדברים גם על תרבות ארגונית עותומאנית- מנדטורית. כאילו נוסטלגיה נסתרת למצעדי צבא גרנדיוזיים, מטסים מרשימים , האחות הקטנה של הרכבת האוירית ביום כיפור.

3.
כשחזרתי לכרמל , לאחר הסופ"ש הדרמטי, כשחלק ממכרי נשרפו באוטובוס, מאידך החפ"ק של פעולות ההצלה אשר התמקם בחצר המעונות בהם אני גר כבר פורק. לא היה ריח עשן באוויר,לא רואים מהחלון את הנזק אשר נגרם לחורש. רק אתמול אמרו בטלביזיה כי אין שליטה על המצב. והיום כבר אני מתחיל לטובע בשלל מאמרי העמדה באינטרנט. מחכה למאמר סאטירי אשר יקשור בין שרשרת המסמנים של יערות מזרח אירופה, קרן קיימת, הייעור ככיבוש הקרקע ונס פח השמן.

פתאום נזכר בגידמאק: This is a Jewish tradition.-לראות את הכבאים מדליקים חנוכייה, בתום פעולות הכיבוי.כשהתעוררתי מזה סופית,הבנתי כי זה הוא משטר מנוכר ומרבד אשר ימשיך להשאיר אותנו ערים, והאסונות המדומיינים ימשיכו להרדים אותנו.

אנטי תל אביב - מוקדש לכל החיפאים

בתל אביב טיילתי טיילתי לבור של הקרייה נפלתי נפלתי.
בבורסה מנייה קיבלתי קיבלתי, מהפחים אכלתי אכלתי.
באנגלית קיללתי קיללתי , עמדתי עמדתי בפקקים,
בחניות נכים, בתור לשירותים,
בירקון- שם איפה ששוחים,
ומול המסכים איפה שמוחים,
בקיץ לחים בחורף מורחים.
בתל אביב של לילה לא בוכים, למשיח לא מחכים.

בתי הקפה נראים כאן כבתי תמחוי , לכל בולס ללא דיחוי
הגבינה באופנה , וגם הנקניק. שותים בשדרה, החיים הם פיקניק.
המאוזוליאום של הערייה, רוחב יריאה ,
עוד ירייה עוד ירייה – ארטילריה.

חולדאי אמר להרים ידיים, סמי עופר הדיר עניים,
הבליינים היטו אוזניים, המגניבים מחאו כפיים,
היפר מעניינים נפלו אפיים, סופר אנינים חרקו שיניים.
האמנים לטשו עיניים, הדייגים הביאו מים, לדוד ולשלמה.
הומו הומו כוס אומו....

יא אחמינגאד יא חביב תחריב, תחריב את תל אביב
תעשה מזרח תיכון חדש , אני מוסר לך ד"ש מהפריפריה
מעפולה וטבריה.

חורבן חורבן אחוזת בית,עוד פעם איידיש קייט
דיזינגוף – סשה ארגוב- גידי גוב. עולים באוב..
אוב אוב אוב גו גו בבבבבבב.


ברחתי לכאן מהמרק של הסבתא רבה,
מהעתון של אבא, החיבוק של אמא
מהליקוק של פנינה.
רצית לאבד עצמי לדעת בלכתי בעיר , רציתי להיות נזיר מזן נדיר ,
אך היא הפכה גידול ממאיר בין לוינסקי לגן מאיר, הפכתי בה אסיר.

עומד עם הגב , משתין בקיר. מליאומניק במג"ב פועל שכיר,
אתה עשיר , אתה שולט בעיר, אני שולט בשטח
ההפקר, לי הפשר לך התשר, אני עונה בקשר,
אין בניינו קשר....פה שש-בש שם אש אש אש
די לקשקש , די לאשש, הן לרפש.
תל אביב עולה באשששששש...

דרושים משת"פים !!!! לכבשן טקסטואלי!!!
דבר המערכת:ההגמוניה הישראלית,
מייצרת חדשות לבקרים חרושת "תרבות.
המבנה צרכים חד-ממדיםרדודים,
ומשעתקת סדרים חברתיים דכאניים,מנצלים, ומבנים פסיכולוגים
נורמטיביים. הגיע הזמן לאקטפרפורמטיבי כנגד המובן מאליו!

אז מי קובע את הסדרים הללו? ה"אנחנו המדומיין"
או שמא זה כל אחד ואחת מדי יום ביומו? היחסים בין האני לאחר
מתווכים בידי טקסטים מסוגים שונים , טקסטים אשר נוצרים
בדכי להדיר, להשתיק או לשתף פעולה עם האחרות...
טקסטים אלה הם חומרים
מתכלים לרוב כל פעולה כזאת היא ביטוי לכוח .
הברירה הטבעית של השדה הטקסטואלי מביאה למצב בו
רק יחידי סגולה הופכים לקאנון,
או מאידך יורדים לתהום הנשייה.
מצב עיניינים זה אנחנו חפצים לשקף~!!! בפרפרומנס זה!

בשבוע הספר הקרוב זה קורה ... נשרוף ספרי מופת, ספרות פופולרית
חינמונים,יומנים, וכל מה שבניהם. ביותר וזאת דוכני המכירה הנחשקים ביותר
6.6.10 יום-ראשון שעה 17:30 חיפה – הדר ,גן בנימין ליד תיאטרון חיפה.
מהכוח אל הפועל!!!

באו בהמוניכם למנגלים שלנו. הטקסטים המומלצים:
קפקא, מניפסט של אם תרצו, מניפסט של שמאל לאומי
, ספרי רם אורן, מסמכי החזון,עיתוני ישראל היום, נוהלים- בטיחות
בשימוש באש , נוהל מעצר חשוד, חוק ההסדרים,
סיכומים של שיעורים מגניבים .... וכל מה שבא ליד.
זה קרה: http://www.youtube.com/watch?v=IiMJfbg6SPc

חלום מס' 1948

חלמתי שכל הדרוזים בכרמל התאבדו,

ממש "מצדה בכרמל". בדיוק התחילה המלחמה עם איראן.

והדי פיצוצי הסקאדים הסורים והזילזאלים האיראנים נשמעו

בכל פאתי העיר. החלו מאתיים ימיהחרדה.

חשבתי לעצמי עכשיו מתאבדים? דווקא עכשיו אנחנו צריכים חיילים

, והן פתאום הפכולסרבנים בדרך המיוחדת להם.

אותו העת גם כל הרוסים ירדו מהארץ ,

בתי הזונות בהדר התרוקנו, כך גם חנויות הספרים,

השרצים והטרפות . הדר הפכה שוממה.

מה תעשה שארית הפליטה? אולי אפשר לממש את

זכות השיבה יחד עם חוק השבות? שאלו בטלויזיה.

בכל זאת התפנה מקום. תפקידי האופוטרופוס הכללי ,

הצנזור הראשי ודובר צה"ל אוחדו לנוכח שיקולי תקציב. זה היה

אחד מנכדיו של אבא-חושי. הוא רצה לסגור מעגל.

מנהרות הכרמל, הכרמלית, מרתפי מקדש הבהאים,

הצמיחו תרבות , underground כמו שתמיד רצינו ולא יכלנו לממש.

מי אמר שמלחמות זה רע? העברו הספקה לחזית ,

שמשנו כמחסני חירום, ולהקה צבאית נודדת. אך נשק לא נתנו לנו.

הם אמרו שזה בגלל הפרופיל. למרות שאנחנו יהודים, וגם פרויד,

דרקהיים ובר ומארקס,וטובים אחרים היו,בכל זאת

לא נתנו, ואז אולי זה בגללם?

בגלל החרדה כולם התחילו שוב לשיר את התקווה,

אבל הפעם בנוסח המקורי שלה:

"לֵךְ עַמִּי, לְשָׁלוֹם שׁוּב לְאַרְצֶךָ, הַצֱּרִי בְגִלְעָד, בִּירוּשָׁלַיִם רוֹפְאֶךָ, רוֹפְאֶךָ יְיָ, חָכְמַת לְבָבוֹ,
לֵךְ עַמִּי לְשָׁלוֹם, וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבוֹא" . ואני זמזמתי את האינטרנאציונאל

וכל כך רציתי לקום: "קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה עם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב אֵש הנְקָמוֹת

הַלַּב לִחֵכַה לִקְרַאת אוֹיַבהִכּוֹן לַקְרָב. עוֹלָם יָשָן עָדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה מִגַּב כָּפוּף

נִפְרוֹק הָעוֹל אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִּימָה

לֹא כְלוּם מִתְמוֹל, מָחָר – הַכֹּל".

נגד הזרם

חוזר מהשקה מרובעת. כמו מנטרה, תפילה או מצעד צבאי

אשר צועד באוניסון. זו פרקטיקה ניורוטית.

שהפכה לטקס, מוסד חברתי המשכך חרדה.

הקראה של שירת פאתוס, מרגשת, מגרשת.

צריך לדחות את האי-אמון, את החיבור הבלתי אמצעי החד-ממדי.

דרוש מאמץ. מאמץ עדין, משחרר ומשעתק את הקונפליקט מצד שני.

במסדה מקריאים שירה ערבית,רומנטית,חילונית, אנטי-ציונית.

ובחוץ גשום.

עולה בחניתה, אינטרנאציונאל , בואך האוניברסיטה.

המים נוזלים, המים יורדים,המים אוזלים. אני עולה כנגד הזרם.

מעשה הריקלייטי, גלגלי המכונית מחליקים ובכוח הבערה מתגברים

על כוחות אחרים , זה של המשיכה, וזה של הידרו-כוח.

אז מה הוא אותו כוח שבאמצעותו מתחברים למקומות ,לאחרים,

ומצד שני רוצים לא יכולים לשאת עוד ועוזבים אותם.

האם זה הביו-כוח של פוקו?

המוסדות הטוטאלים, אני גולה בהם , אין לי בית. אני מוקסם כמו

ילד מיופים, ומאידך סולד מהטוטאליות שלהם.

לא הגטו של מסדה ולא הקסרקטין של המעונות האוניברסיטה,

וגם לא מושבות עונשין אחרות שאני נוכח בהם.

חיים בסרט

המינוריות של תרבות השמאל החיפאית באה לידי ביטוי בהקרנת סרטו של בני ברונר

מדינה בהשעיה בסינימטק חיפה ב . 11.2.10. (הקטעים כאן לכל מי שמזדהה עם האמרה
שאין צורך בלשכנע את המשוכנעים) .מוסד הסינימטק אשר מיקומו הגיו-פוליטי בסמוך לאולם רפפורט,בית הכט וחנות האוזן השלישית, מסמן באופן מובהק את הdistincion שלו.


מצד שני הסרט אשר תכונו הוא אסתטי-רדיקלי, מהול ברבדים ופרקטיקות הרפלקסיה של ארץ נהדרת.

הבמאי ,מציג לצופיו את האותנטיות הלקויה של האחרים(בעיקר המזרחיים הלאומנים, אולי גם היאפים המשתמטים מהרצליה ) ורגישות ויזואלית-מוסרית של האנחנו (האשכנזים ,בני הטובים,כאלה שילדנו מתלבטים,כלומר בעלי הפרבילגיה ויכולת לחשוב ולבחור לאן ללכת או ללכת בגיל 18).

הסנימטק ובכך גם סרטיו כמו כל הגאוגרפיה הפוליטית של חיפה הוא פרדוקס. ככל שיורדים יותר למעטה כך עולים יותר למעלה ולהיפך. במובן זה הסינמטק האליטיסטי, משחזר דפוסים אליטיסטים פחות. מוקרנים בו הרבה סרטי מיינ-סטרים, שהוקרנו מזה שנים בבתי הקולנוע,מגיעים אליו גם כל חושקי הקולנוע באזור הכרמל (וזאת כתוצאה מהגירת בתי הקולנוע לקניונים הגדולים).

ושוב נחזור לסרט:מלבד סצנת בני הנוער המתלבטים בגורל המדינה(תראו בעצמכם). מעניינת גם תגובת הצופים לסרט אשר התקבצו לטרום הבכורה. רוב הצופים הזדעזעו מזעות הכיבוש, התנחלויות,
הרג, הקטל והעמדות של יהודים ...והיו גם כאלה שהציגו את האלימות שכנגד ,בדמות שאלה הנצחית ולמה לא הראתם את פיגועי הטרור...

לאליטיסים כמוני :מעשה הסרט היה כמראה בעצמו.סרט שכזה מזמין את צופיו לרפלקסיה. הצופים בסינמטק הם צופי ארץ נהדרת, רק בעלי משתנים דמוגרפים שונים. לטובת הפסיכולוגים אתרץ גם כי גם עם מבנה אישיות שונה. הצופים אשר באו לחוות חוויה נונ-קונפורמיסטית נשבו כמו צופי ארץ נהדרת אלי סרט. אשר למען הסר ספק לא חידש דבר בייצוג הרוע המוחלט של הכיבוש בתוך נבכי הג'אנר.



בקיצור כשמביטים בסינמטק כמוסד חברתי-תרבותי קשה להגיד שהגיע קץ שלטון האחוסל"ים, בחיפה האדומה.