body count

יום שבת, 17 באפריל 2010

חלום מס' 1948

חלמתי שכל הדרוזים בכרמל התאבדו,
ממש "מצדה בכרמל". בדיוק התחילה המלחמה עם איראן.
והדי פיצוצי הסקאדים הסורים והזילזאלים האיראנים נשמעו
בכל פאתי העיר. החלו מאתיים ימיהחרדה.
חשבתי לעצמי עכשיו מתאבדים? דווקא עכשיו אנחנו צריכים חיילים
, והן פתאום הפכולסרבנים בדרך המיוחדת להם.
בתי הזונות בהדר התרוקנו, כך גם חנויות הספרים,
השרצים והטרפות . הדר הפכה שוממה.
מה תעשה שארית הפליטה? אולי אפשר לממש את
זכות השיבה יחד עם חוק השבות? שאלו בטלויזיה.
בכל זאת התפנה מקום. תפקידי האופוטרופוס הכללי ,
הצנזור הראשי ודובר צה"ל אוחדו לנוכח שיקולי תקציב. זה היה
אחד מנכדיו של אבא-חושי. הוא רצה לסגור מעגל.
מנהרות הכרמל, הכרמלית, מרתפי מקדש הבהאים,
הצמיחו תרבות , underground כמו שתמיד רצינו ולא יכלנו לממש.
מי אמר שמלחמות זה רע? העברו הספקה לחזית ,
הם אמרו שזה בגלל הפרופיל. למרות שאנחנו יהודים, וגם פרויד,
דרקהיים ובר ומארקס,וטובים אחרים היו,בכל זאת
לא נתנו, ואז אולי זה בגללם?
בגלל החרדה כולם התחילו שוב לשיר את התקווה,
אבל הפעם בנוסח המקורי שלה:
וכל כך רציתי לקום: "קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה עם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב אֵש הנְקָמוֹת
הַלַּב לִחֵכַה לִקְרַאת אוֹיַבהִכּוֹן לַקְרָב. עוֹלָם יָשָן עָדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה מִגַּב כָּפוּף
נִפְרוֹק הָעוֹל אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִּימָה
לֹא כְלוּם מִתְמוֹל, מָחָר – הַכֹּל".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה